מקור שיר השירים רבה ז׳:י״ג:א׳
13 נַשְׁכִּימָה לַכְּרָמִים, אֵלּוּ יִשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר ישעיה ה, ז: כִּי כֶרֶם ה' צְבָאוֹת בֵּית יִשְׂרָאֵל. נִרְאֶה אִם פָּרְחָה הַגֶּפֶן, זוֹ קְרִיאַת שְׁמַע. פִּתַּח הַסְּמָדַר, אֵלּוּ בָּתֵּי כְנֵסִיּוֹת וּבָתֵּי מִדְרָשׁוֹת. הֵנֵצוּ הָרִמּוֹנִים, תִּינוֹקוֹת שֶׁיּוֹשְׁבִים וְעוֹסְקִים בַּתּוֹרָה. שָׁם אֶתֵּן אֶת דֹּדַי, שָׁם אֲנִי נוֹתֶנֶת הַצַּדִּיקִים וְהַצַּדִּיקוֹת וְהַנְּבִיאִים וְהַנְּבִיאוֹת שֶׁעָמְדוּ מִמֶּנּוּ.
פירוש חידושי הרד״ל על שיר השירים רבה ז׳:י״ג:א׳
13 א אם פרחה הגפן זו קריאת שמע. שמיד שפרחה הגפן אלו ישראל היינו תינוק היודע לדבר וכלשון פרח בקטן פורח ובאיוב ל' על ימין פרחח חייב ללמדו ק"ש כדאיתא בסוכה מ"ב:
14 ב פתח הסמדר אלו בהכנ"ס ובית המדרש. כשהגדילו הקטנים מעט והן כמו סמדר מיד הולכין לבהכנ"ס ובהמ"ד ושניהם על נשכימה קאי שמיד שמתגדלין וראוין לדבר מחנכין אותם לכך:
15 ג תינוקות שיושבים ועוסקים כו'. זהו כשהגדילו יותר שאז יושבין ועוסקין בתורה כראוי: